שלושים
שימו לב! אין המדובר בשלושים יום הנוספים לימי השבעה, אלא בשלושים יום מאז הקבורה. לכן, המנהגים הנוגעים לשלושים נוגעים למעשה לשלושה שבועות בלבד ולא לחודש ימים.
חלק ממנהגי האבלות ממשיכים לתוך השלושים, וחלק מהם נפסקים בתום השבעה. המנהגים החמורים הנוגעים לאופן הלבוש, הרחצה והנעילה, לאי-היציאה מן הבית ולאיסור המלאכה – נפסקים. לאורך כל שלושים היום נוהגים שלא להסתפר, לא להתגלח ולא ללבוש בגדים חדשים. יש גם שלא לובשים בגדים מגוהצים או חגיגיים ושלא מתקלחים במים חמים. נוהגים שלא להשתתף בשמחות ובחתונות (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית ופדיון, אולם לא במסיבה), ולא ללכת למקומות בידור. יש הנוהגים שלא לשמוע מוסיקה כלשהי, ואף לא שירים ברדיו או בטלוויזיה. לאורך תקופה זו ממשיכים האבלים ואומרים ‘קדיש יתום’ בעת התפילות. מקובל כי גם אנשים שאינם הולכים לבית הכנסת דרך קבע, מקפידים ללכת בתקופת השלושים, כדי לומר קדיש אחרי יקיריהם. יש ההולכים בכל תקופה זו בכיסוי ראש – כובע או כיפה, ויש המדליקים במשך כל השלושים נרות נשמה. אם חל יום טוב (חג שיש בו איסורים כמו בשבת) בתוך השלושים, נפסקים מנהגי האבלות, בדומה לדין לגבי השבעה.
בתום שלושים יום מן הקבורה עולה המשפחה לקבר הנפטר. מקובל כי עלייה זו לקבר היא למעשה גם טקס חנוכת מצבות (יש הנוהגים לחנוך את המצבה רק ביום השנה לפטירה). גם בשלושים, כמו בשבעה, נהוג לערוך על הקבר טקס הכולל אמירת פסוקי תהלים, אמירת ‘קדיש יתום’ (במידה שיש מניין גברים), תפילת ‘אל מלא רחמים’ ודברים אישיים של המשפחה או החברים. את הטקס תוכלו לנהל בעצמכם, או אם תעדיפו -תוכלו לשכור רב שינהל אותו עבורכם.
בתום השלושים תמה למעשה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה, למעט אבל על הורים שנמשך לא חודש, אלא שנה.
שנת אבל (שנים עשר חודש)
כאשר מדובר באבלכם על הוריכם – נמשכים מרבית דיני השלושים משך שנה שלמה (כלומר, אחד עשר חודשים נוסף לחודש השלושים). נוהגים שלא להשתתף בשמחות ובאירועים רבי משתתפים, לא לבלות ולא ללבוש בגדים חדשים. המנהג שלא להסתפר ולהתגלח עשוי להימשך מעבר לשלושים, ויש מנהגים שונים בקשר אליו: יש הנוהגים שלא לסיימו עד תום השנה, ויש הנוהגים להתגלח מיד בתום השלושים. המסורת קובעת כי אדם יגדל את זקנו פרא “עד שיגערו בו חבריו” וכן בנושא תספורת. לכן, אם תפקידכם, מקצועכם או מעמדכם מחייבים הופעה מסודרת -תוכלו להתגלח כבר בתום השלושים. אמירת ‘קדיש יתום’ (והליכה לשם כך לבית הכנסת) נמשכת עד תום אחד-עשר חודש פחות יום מן הקבורה (ועשרה חודשים מתום השלושים). בתום שנים עשר חודשים מיום הפטירה על פי לוח השנה העברי (או במקרים נדירים – מיום הקבורה) עולים לקבר, עורכים שם טקס מסורתי קצר ונושאים דברים אישיים. מכאן מתחילה המסורת לבוא אל הקבר בכל ‘יום שנה’ (יום הפטירה על פי לוח השנה העברי), להעלות את זכרו של הנפטר. בשנה מעוברת (שנה בה נמנים על פי הלוח העברי שלושה עשרה חודשים, ובהם אדר א’ ואדר ב’) מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה עשר חודשים מן הפטירה והקבורה (מעטים נוהגים לעלות בנוסף גם בתום י”ב חודשים).